מאת: צבי גיל. המאמר מופיע באתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi
האמירה "לא כול יום פורים" לא חלה על חברי הכנסת שלנו. כול יום שם גם פורים,גם חג מולד, גם חנוכה ועוד מועדים אשר בהם מקבלים מתנות- מעצמם.חברי כנסת מחופשים ל:"סנטה קלאוס". מה הקשר? זאת השאלה ששואל כתב בכיר ב"דה מרקר" , צבי זרחיה, וכוונתו ל"קשר" של חברי הכנסת עם הציבור.(חדשות דה מרקר 15.3.2007) ובפתיחה הוא כותב: "למרות ההגבלות שהוטלו על חברי הכנסת בשנים האחרונות,השימוש שהם עושים בתקציב המיועד ליצירת קשר עם הציבור-מקומם". למטרה זאת הוציאו חברי הכנסת בשנה החולפת 8 מיליון שקל. כדוגמה מובא השיאן לשנה שעברה, ח"כ אפרים סנה שהוציא מעל ל-81,000 שקל
בנושא זה של הקשר בין חברי הכנסת לבין הציבור התייחסתי , בין היתר, ברשימה ביוני ב- 2006 באתר זה. ציינתי כי ,"הממוצע שחבר הכנסת מקבל רק למטרה של קשרים עם הציבור הוא כ- 65,000 שקל לשנה , כאשר בקצה הנמוך יש שמסתפקים ב 45,000 ש' ובקצה העליון יש שמוציאים יותר מ- 70,000 ש." מתברר כי בכנסת שלנו האינפלציה עלתה לא פחות מאשר 15% ב-9 חודשים,אם ההפרש בין השיא במשך אותה תקופה מקבילה הוא 11,000 שקל. "
אבל זהו "ערך מוסף" בלבד. עוד כתבתי כי "מניסיוני, מתוך עשרה מסרים שהעברתי באינטרנט לחברי הכנסת ,זכיתי רק למענה אחד. פניתי כאזרח ולא כעיתונאי או כאיש שממלא תפקיד זה או אחר. האינטרנט הוא המדיום הזמין,המהיר והחסכוני ביותר בין כל אמצעי התקשורת והשימוש בו היה חוסך לכנסת מאות אלפי שקלים בשנה,ואולי מיליונים.האזרח לא זקוק לדף יוקרתי עם הלוגו.הוא זקוק למענה מהיר ככל האפשר. זה לא אומר, אגב, שהמסר הגיע לחברת או חבר הכנסת.קרוב לודאי שלא. אני מניח כי מנהלת הלשכה או המזכירה היא שהחליטה את מה, ואת מי, היא מעבירה לבוס שלה. מנהלות הלשכות,הן הצנזוריות היותר דומיננטיות במנהל שלנו.אך בעוד שבמפעל תעשייתי או כלכלי,הדבר מתקבל יותר על הדעת,ודווקא משם יש משוב,במוסד פרלמנטארי שהקשר עם הציבור הוא אבי העורקים, זה פסול ופוגעני לכל הצדדים.
מסר לחבר הכנסת חייב להגיע אליו, במוקדם או במאוחר. אם הוא מגיע אליו הוא חייב להתייחס אליו. זאת לא חלטורה או מעשה בהתנדבות. זה תפקידו, לשם כך הוא נבחר ועל כך הוא מקבל משכורת מכובדת למדי. ואם ח"כ לא אוהב את האינטרנט כאמצעי קשר יואיל למחוק אותו מרשימת אמצעי הקשר שמופיעים אצל כל חבר כנסת .זה כול כך ברור בכול מקום וכל כך סתום ואטום אצלנו. לעומת זאת חוזרים סטנדרטיים חד סטריים הם שולחים,וגם זה לעיתים רחוקות
ישנה דרך בטוחה לקיים קשר עם הציבור, והיא המועדפת בקרב הח"כים. הופעה בתקשורת, בעיקר האלקטרונית ובראש וראשונה הטלוויזיה.כאן המופע הוא בפני העם כולו.אפשר לומר כי הטלוויזיה, בשטחיותה ובמצעד ההבלים שלה, הקימה מפלגה גדולה יחסית. זאת בעזרת כוכב תקשורת כמו טומי לפיד. תוך קדנציה אחת היא גם חיסלה אותה, גם זאת בעזרת לפיד."
עד כאן ציטוט.אגב, במאמרו של זרחיה ישנו פרוט של ההוצאות השונות בתחומי הקשר,ומי שמעוניין יכול לקרוא אותם במקור. אך ה"קשר" או נכון יותר העדרו של הקשר, הוא בעצם סימפטום של רעה חולה, של ליקוי קונסטיטוציוני שלפיו חבר כנסת שלנו איננו אחראי בפני אף אחד. בוחריו הם אנונימיים. דבר כזה לא קיים בשיטת בחירות אזורית. אנחנו הרי מחקים את אמריקה בכול הנוגע למערכת הבחירות,כולל פסטיבלים,קרנבלים ומה לא.אבל אנו לא מחקים את אמריקה ביום שלאחר הבחירות. אם ביום הבחירות חבר בית הנבחרים או הסנטור קבל את הפרס הגדול, יום לאחר מכן הוא נדרש לעבוד וליתן דין וחשבון לבוחר שיצדיק את המתת.
מה קורה באמריקה.
הבה נראה כיצד איש הקונגרס מקיים קשר עם ציבור הבוחרים שלו. ראשית כול קיים הקשר הפיסי האינטימי. במשך היום כאשר הוא לא יושב בוועדות או במפגשים פנימיים אחרים, הוא מקבל קהל.בדרך כלל מבין בוחריו אבל לעיתים קרובות מבין שכבות אחרות כמו אנשי איגודים מקצועיים, מומחי סעד, מרצים וסטודנטים וכיו"ב. הוא בעיקר שומע אותם ועוזריו רושמים כול פרט. מלבד זאת הוא מקיים מפגשים שקרויים town meetings מפגשים עירוניים או district meetings - מפגשים אזוריים, שבהם הוא הולך אל העם ומקשיב לסוגיות שמועלות על ידי התושבים ומדווח להם מה הוא עושה בתחום זה או אחר.
מלבד זה כול חבר קונגרס מוציא עלון מידע, אם הוא שנתי אזי הוא שנתון מלא,ואם הוא חצי שנתי או רבעון, הוא רזה יותר אך יש בו נתונים מפורטים מה הוא עשה בנושאים מקומיים שנוגעים לאזור הבחירה שלו, או בנושאים לאומיים שחשובים לכולם( מדיניים או כלכליים וחברתיים) או שנושקים לסוגיות משותפות לחלקים של אמריקה או לארץ כולה.
וכאן אנו מגיעים לדואר האלקטרוני, אשר החליף את הטלפונים ואת הטלפרינטרים ואפילו הפקסים. מספר הנקישות הממוצע השנתי לכל חבר קונגרס עשוי להגיע ל-20.000 ולפחות מחציתם-פניות, ואין פניה שאינה זוכה למענה. יצוין שלכול חבר קונגרס ישנם כמה וכמה עוזרים, מה שאין כן בכנסת שלנו. אך באותה מידה יש להדגיש כי הקהל שלו הוא פי עשרים ומעלה גדול יותר מאשר הקהל שפונה לחברי הכנסת. (אם בכלל יש קהל ספציפי לח"כים שלנו). הדוא"ל, מלבד היותו מסגרת לפניות ולתשובות,הוא גם מנוע אינפורמטיבי שקרוי "שירותים לבוחר". כאן מסופק מידע בנושאים כמו מס הכנסה, דרכונים, הגירה והתאזרחות, שרותי בריאות וסעד, תעסוקה, פיצויים לסוגיהם ועוד תחומים שונים אשר המידע עליהם מועבר באופן שוטף לציבור הבוחרים. זאת רק דוגמה כוללנית,ומגוון האפשרויות הוא רחב הרבה יותר.אך העיקר להגיע בכול ימות השנה אל הבוחר.
אנחנו לא יכולים להשתוות לאמריקה לא רק בכול הנוגע למערכות הקשר שבין חבר הכנסת לבין הציבור אלא גם בכול הקשור לתפיסה הפרלמנטארית של רוב נבחרינו ולא פחות מזה לתפיסה של הבוחרים. שניהם לוקים בהבנת המנגנון הדמוקרטי על כול מרכיביו.אבל גם בנסיבות הקיימות הפער הוא עצום. אין להניח שהחולי הזה יזכה לטיפול רציני, שלא לדבר על הבראה מוחלטת, בשיטת הבחירות שלנו,שהיא א?ם כל המדווים בחברה שלנו.
פרי באושים של המצב הנוכחי היא התופעה האבסורדית שהציבור ברוב זעמו ותסכולו על שיבושים קשים בסדרי שלטון מעניק בסקר האחרון ( ע"פ דיווח שהובא במשדר "פוליטיקה" בערוץ הראשון ב- 20.3.3007 ) 31 מנדטים ל"ליכוד" כאשר פרחו מזיכרונו העובדות הפשוטות כי הקוצים והדרדרים של השחיתות, ברוב המקרים, נזרעו ונבטו בתקופת הליכוד.
השיטה האזורית אינה מושלמת, אך כבר אמרו כי המשטר הדמוקרטי אף הוא אינו מושלם וכי הוא הרע במיעוטו. גם אם נעבור לשיטה אחרת, הגמילה לאחר 60 שנות השיטה הישנה, היחסית- הרובנית, תימשך וודאי לאורך זמן.אבל לפחות נדע שאנו בדרך ליציאה מן המנהרה. אז, ורק אז, הקשר עם הציבור יהיה כורח הפעילות הפרלמנטארית.ומי שלא ישכיל לקיים את הקשר הזה יצטרך למצוא לעצמו עיסוק אחר.אז גבעת - רם תתעורר לתחייה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
